זה לא פשוט להיות אישה בעולם המודרני.
נוצרה דמות של ״האישה המושלמת״ שנשים רבות, גם אני הייתי ביניהן בעבר, במרדף מתסכל להשיגה.
אישה שהיא גם וגם וגם וגם – גם אמא מכילה ורואה וקשובה.
גם אישה אוהבת, תומכת, שווה לבן הזוג שלה.
גם אשת קריירה מצליחה, כזו שמחזיקה בעבודה טובה ומכניסה.
כזו שחוזרת שבוע אחרי לידה לגוף שלה.
שיש לה המון קשרים חברתיים ותחומי עניין, ועוד ועוד.
בעולם המודרני נוצרה פנטזיה שאפשר להיות אישה שהיא גם וגם.
פנטזיה שמביאה לתסכול, אשמה וסבל רב למי שלא מצליחה להיות.
כי אותה אישה לא מבינה שזו פנטזיה ולא מציאות, אותה אישה חושבת שמשהו בה פגום.
אחד התהליכים המשמעותיים שקרו בעולם המודרני שבו אנו חיים הוא הפמיניזם.
הפמינזם שינה מציאות.
שינה יחסי כוחות.
שינה את האופן שבו הוגדרה ״הצלחה״ של אישה. בעיני עצמה.
השינויים שנוצרו בעקבות המהפכה הפמיניסטית היו שינויים מהירים ומרחיקי לכת. זה לא מדויק. השינויים החיצונים היו מהירים. השינויים הרגשיים, המחשבות, התפיסות נותרו קצת מאחור. התקדמו לאט יותר.
הייתי ילדה מוצלחת כזו.
מצטיינת.
ממושמעת.
סקרנית.
ההצלחות הגיעו אלי בקלות.
מגיל צעיר ציפו ממני.
ציפו ממני להמשיך לתחזק את ״ההצלחה״ הזו שהרגלתי אליה.
ציפו ממני לסיים בגרות בהצטיינות.
ציפו ממני להתגייס לצבא ולעשות שירות משמעותי. לצאת לקצונה.
ציפו ממני לעשות תואר ״נחשב״. להתברג בחברה טובה.
ציפו ממני להיות אשת קריירה. עצמאית. מכניסה. חזקה. לא תלותית.
הציפייה הזו לא באה לידי ביטוי רק במילים.
היא באה לידי ביטוי בתגובות. במעשים.
מגיל צעיר היה ברור לי מה גורם לאושר לאנשים המשמעותיים בחיי.
ואני, הילדה הקטנה והטובה והמרצה שהייתי רק רצתה לעמוד בציפייה. לממש את הפוטנציאל. מילים מגעילות, סתם מחשבה.
כל כיוון שבחרתי, נבחן מעיניים חיצוניות.
האם זה נחשב?
האם זה יוקרתי?
האם אהיה מושא לגאווה?
אם כן המשכתי בכיוון, אם לא חישבתי מסלול מחדש. ההצלחה שלי, הדמות המוצלחת שאהבתי להיות, צמחה וגדלה מתגובות של אחרים. ולא מתוכי.
בתור ילדה, נערה, אישה בתחילת דרכה ידעתי שלא יהיו לי הרבה ילדים. אם בכלל.
הבהרתי לבעלי שילדים זה לא המיקוד שלי בחיים. היה לי ברור שהקריירה מגדירה אותי. מגדירה את האופן שבו אתפוס את עצמי.
הייתי מסמנת יעד תעסוקתי, משרת חלומות. כזו שלפעמים לא הייתי קרובה לדרישות הקבלה שלה בכלל.
הייתי מסמנת. אומרת במילים. אני רוצה אותה. ומאותה נקודה כלום לא עמד בפני. מצאתי את הדרך לקבל אותה. גם כשהתמודדו עליה מתאימים ממני.
וכמו שהורגלתי בחיים. גם פה הכל הלך לי יחסית בקלות.
ידעתי מגיל צעיר מה החברה מצפה ממני ועמדתי בציפיות.
כשנכנסתי להיריון לא עצרתי לחשב מסלול מחדש.
לא עצרתי להגדיר מחדש את הדמות ״המצליחה״. את הדמות שתגרום לי להרגיש ״מוצלחת״. קודם כל בעיני עצמי.
היתה לי אינטואיציה חזקה, שצרחה מתוכי, שאני צריכה להגדיר מחדש.
אבל זו היתה תקופה שלא הקשבתי לעצמי. הייתי מנותקת ממי שאני. אז המשכתי על אוטומט.
ואז החזקתי את הקטנצ׳יק בידיים שלי.
ופתאום משהו בי השתנה.
הרצון.
הרצון לחזור מחופשת לידה תוך 3 חודשים לתפקיד היוקרתי שחיכה לי שרק אחזור אליו.
הרצון לצאת ולבלות ולהיות מוקפת באנשים כל הזמן.
הרצון לתחזק גוף מעורר הערכה. כל הרצונות האלה נשארו אבל אליהם התווסף עוד רצון חדש, שלא הכרתי, שבלט מעל כל השאר – הרצון להיות אמא שלו. לחיות אותו. לראות אותו. להרגיש אותו.
התפקיד הזה – אמא, אמא שלו, מילא אותי באושר טהור. בעוצמות. ברגשות. הוא הפריח חיים במדבר הרגשי שחייתי בו במשך שנים.
ואני, אני רציתי כל כך להרגיש. בחיים.
נקרעתי בתוכי.
כי רציתי גם וגם. רציתי לחיות את הפנטזיה.
גם להיות ״אמא שלו״ וגם להישאר אשת הקריירה ״המצליחה״. הדמות ״המצליחה״ שהחברה כל כך מעריכה.
נקרעתי בתוכי כי לא הצלחתי.
חברה טובה שלי: ״אני נמצאת בעשור בחיים שמוקדש לבניית משפחה, אמרתי את זה לעצמי. ככה במילים מול המראה. זה שחרר הרבה דברים בתוכי״.
בראש שלי: ״אם רק הייתי עוצרת להגיד את המשפט הזה לעצמי. בזמן״.
לא עצרתי לחשב מסלול מחדש.
החזקתי בראש שלי את אותו מודל של ״אישה מושלמת״.
וככה הרגשתי גרועה.
אמא גרועה.
בת גרועה.
אישה גרועה.
עובדת גרועה.
לא כאן ולא כאן.
ואני, לא ידעתי אז להיות בינונית. תמיד הייתי טובה. ממש.
משבר.
והמשבר הזה נפתר בבחירה.
בחירה לא פשוטה שעשיתי, קודם כל מול עצמי.
בחירה שהסכמתי לשלם את המחירים שלה.
בחירה שונה מכל הבחירות שעשיתי עד עכשיו.
כי בפעם הראשונה לא עניין אותי אם הכיוון שבחרתי נחשב, או יוקרתי. לא עניין אותי מה יגידו.
עניין אותי מה הרצון האותנטי שלי. זה שנחשף אחרי שהסרתי כמה שכבות עבות של פחד.
והרצון האותנטי הזה שלי תוקשר בצורה מכבדת, משתפת, מתייעצת מול בעלי.
כזו שמאפשרת גם לו להביע את החששות שלו לשינוי שאני מביאה.
בעולם המודרני נוצרה פנטזיה שאפשר להיות אישה שהיא גם וגם. פנטזיה שמביאה לתסכול, אשמה וסבל רב למי שלא מצליחה להיות. כי אותה אישה לא מבינה שזו פנטזיה ולא מציאות, אותה אישה חושבת שמשהו בה פגום
אני: ״אתה מאוכזב ממני? שאני לא אותה אשת קריירה שחשבת שאהיה?״.
בעלי (מבט שלא מבין את מהות השאלה): ״לא, ואת?״.
אני:
בעלי: ״את מסופקת מהבחירה, אני יודע שזה לא לכל החיים״.
ופתאום חשבתי לעצמי.
שמגיל צעיר אני זו שציפיתי מעצמי.
אני ציפיתי מעצמי להמשיך לתחזק את ״ההצלחה״ הזו שהרגלתי אליה.
אני ציפיתי מעצמי לסיים בגרות בהצטיינות.
אני ציפיתי מעצמי להתגייס לצבא ולעשות שירות משמעותי. לצאת לקצונה.
אני ציפיתי מעצמי לעשות תואר ״נחשב״. להתברג בחברה טובה.
אני ציפיתי מעצמי להיות אשת קריירה. עצמאית. מכניסה. חזקה. לא תלותית.
זו שגדלה בחברה מערבית, פמיניסטית. חברה שהשינויים החיצונים בה היו מהירים. בעוד השינויים הרגשיים, המחשבות, התפיסות נותרו קצת מאחור. התקדמו לאט יותר.
הכל בראש שלי.
הכל שלי.
הכל.
גם הציפייה וגם הפחד מאכזבה.
בעלי לא התאכזב ממני.
להפך, הוא תמך.
אבל,
הוא יכל גם לכעוס, להתנגד, להסכים מתוך ריצוי ולא מתוך רצון.
התגובה שלו הושפעה משלושה דברים חשובים:
- אינטרס משותף – הוא היה שותף להחלטה והבין איך ההחלטה הזו תשפיע לחיוב גם עליו
- אמפטיה אליו – הוא הרגיש שאני רואה אותו, מקשיבה לפחדים שלו מהמהלך, מכבדת אותם
- בקשה ולא דרישה – לא דרשתי ממנו להתיישר לרצון שלי, שיתפתי אותו בכמה זה חשוב לי וביקשתי
בזוגיות אנחנו רוצים לתת מקום לרצונות שלנו.
אנחנו רוצים שבן/ת הזוג יתנו מקום לרצונות שלנו.
העניין הוא שהרצון שלנו משפיע גם על החיים שלהם.
אינטרס משותף, אמפטיה, בקשה (במקום דרישה), שיתוף, התייעצות – הם כלים שיעזרו לכם לרתום את בן/. הזוג שלכם לשינוי שמגיע עם הרצון.
באימון אדלריאני נלמד ונתרגל את הכלים האלה.
ויחד נצפה בשינוי הגדול שזה מביא לתוך הזוגיות שלכם.