בני האדם הם יצורים חברתיים.
יש להם צורך מרכזי חזק מאוד, ממש כמו אוויר לנשימה.
להרגיש שייכות.
תחושת שייכות היא תחושה סובייקטיבית, אדם יכול להיות חלק מהרבה מעגלים ולהרגיש לא שייך ולהיפך.
לאנשים שמרגישים שייכות יש מכנה משותף – הם יודעים לנהל את המתח בין החברה לבין האינדיבידואל.
התרבות המערבית היא תרבות שמקדשת את האינדיבידואל. היא תרבות ששמה במרכז את ערכי ה-״אני״. היא תרבות שמייצרת אדם שאין לו כלים לנהל את המתח בין החברה לבין האינדיבידואל.
וככה האדם הזה נזרק בין קצוות.
קצה הריצוי (החברה במרכז ואני מבוטל) מול קצה קידוש הרצון שלו (אני במרכז והחברה מבוטלת).
וככה האדם הזה נזרק בין ביטול הרצונות שלו מול החברה לבין הגנה קיומית עליהם.
מפספס אמצע שנקרא כבוד הדדי, התחשבות.
התחשבות הדדית פעם שלו ברצונות האחר פעם של האחר ברצונותיו כחלק מקיום מערכת יחסים משמעותית.
באימוני זוגיות שעשיתי הסיפור שעכשיו אציג חזר על עצמו אצל זוגות בצורות שונות.
מזדהים?
במעבר בין זוגיות למשפחה נוצר מתח קשה להכלה עבור האישה.
מתח שבתפיסתה מחייב אותה לשהות לאורך זמן בקצה אחד – ריצוי.
עבור התא המשפחתי שלה.
היא מקפיאה בהרבה מובנים את ההתפתחות שלה. את עצמה. את הרצונות שלה. מבחירה. שלה. ללא הבנה עמוקה לאיך זה ישפיע עליה.
וככה היא לוקחת על עצמה את אחריות ״הניהול״, גם אם זו רק אחריות רגשית, לילד/ים שהצטרפו למשפחה.
אחריות ששואבת אותה. שגורמת לה לחיות בתוך ״בועת ההורות״. בועה מנותקת מהמציאות שכשהיא בתוכה זה מושלם, עד הרגע שאור המציאות חודר לתוכה. גורם לה להתפקחות.
וככה במעבר בין זוגיות למשפחה נוצרת הסתגלות. קבלה. של המצב החדש. מצד הגבר.
הוא מבין שאין טעם בשני מנהלים לאירוע הזה שנקרא ״ילד״. זה הרי לא יעיל.
אז הוא משחרר לה. את השליטה. את ההובלה.
מתאים את עצמו.
לוקח על עצמו תחומי אחריות אחרים. פרנסה, ניקיון אולי בישול.
וזה עובד להם בצורה טובה.
עד שזה מפסיק. לעבוד.
זה מתחיל מהאישה.
הרצון שלה בשינוי מתחיל לבעבע בתוכה.
אבל היא בנקודה שהיא לא יודע להגיד במילים מה היא רוצה? מה היא לעזאזל צריכה?
היא רק יודעת שלא טוב לה. שהיא חנוקה. שהיא כבולה לרצונות וצרכים של אחרים.
שהיא איבדה את עצמה.
והאישה חוזרת לקשר שלה מול בעלה, שונה.
היא נזרקת ברגע לקצה ההפוך.
קידוש הרצון שלה.
היא חוזרת למערכת היחסים מנקודה של ״מגיע לי״. ״עכשיו תור הרצון שלי״. ״תורי״.
היא רק לא יודעת מה? מה היא רוצה? מה היא לעזאזל צריכה?
והגבר.
הוא מקבל את השינוי בהפתעה. גמורה.
הוא אומר לעצמו ״זו רק תקופה״.
הוא אומר לעצמו ״נעבור אותה״.
הוא אומר לעצמו ״אנחנו משפחה, זה ערך חזק מכל דבר. גם עבורה״.
הוא מתאים את עצמו.
התאמה הרסנית. לזוגיות שלהם. לאשתו. לעצמו.
הוא מותח את הגבולות של עצמו, עבורה, עבור המשפחה.
לוקח את עצמו לקצה. ההכלה.
מסביר לעצמו עם המון היגיון ולוגיקה למה באמת עכשיו ״מגיע לה״.
למה באמת עכשיו ״תור הרצונות שלה״.
למה באמת עכשיו ״תורה״.
הוא מרצה אותה. ריצוי שמבטל אותו.
והגבר.
הרצון שלו מתחיל לבעבע בתוכו.
אבל הוא גם בנקודה שהוא לא יודע להגיד במילים מה הוא רוצה? מה הוא לעזאזל צריך?
הוא רק יודעת שלא טוב לו. שהוא חנוק. שהוא כבול לרצונות וצרכים של אחרים.
שהוא מתחיל לאבד את עצמו.
והגבר חוזר לקשר שלו מול אשתו, שונה.
הוא נזרק ברגע לקצה ההפוך.
קידוש הרצון שלו.
וכל הזמן הזה הם יכולים להיות שותפים מדהימים לפרויקט הזה שנקרא ״משפחה״.
וכל הזמן הזה הם מתרחקים מהנקודה האחרונה שבה הם היו יחד. באמת יחד. קרובים.
וכל הזמן הזה הם ממשיכים לצעוד על מסלולים נפרדים, כאלה שהולכים ומתרחקים. הופכים אותם לזרים.
וזה עובד להם.
עד שזה מפסיק. לעבוד.
ובנקודה הזו בקשר עומדים שני מבוגרים. גבר ואישה. שלפני תקופה היו האנשים הכי קרובים. עומדים זה מול זו. נאמנים לרצון שלהם ״לשים את עצמם במרכז״. בוגדים בצורך שלהם ״להיות שייכים למשפחה״
ובנקודה הזו בקשר עומדים שני מבוגרים. גבר ואישה. שלפני תקופה היו האנשים הכי קרובים.
עומדים זה מול זו. נאמנים לרצון שלהם ״לשים את עצמם במרכז״. בוגדים בצורך שלהם ״להיות שייכים למשפחה״.
ובנקודה הזו בקשר עומדים שני מבוגרים שמייצרים כבר תקופה נרטיבים מנותקים. נרטיבים שם את עצמם במרכז. את הכאב, הסבל, הוויתור, הקושי שלהם.
נרטיבים שמפספסים את מי שמולם. את הכאב, הסבל, הוויתור, הקושי שלו.
שני מבוגרים שצודקים וטועים בדיוק באותה מידה.
ובנקודה הזו בקשר עומדים שני מבוגרים מול תהום הפרידה. והם בעיקר מפחדים וכואבים ולא יודעים. הם לא יודעים ״לא לדעת״. שני מבוגרים שלא מבינים שמי שבוחר עבורם בכל ריב, ויכוח, שיחה, מבט הוא אוטומט של שנים. אוטומט שנוצר כשהיו ילדים קטנים ומאז מלווה אותם בכל פעם שיש איום על הצורך הבסיסי שלהם ״להרגיש שייכים בעולם״.
ובנקודה הזו בקשר עומדים שני ילדים שרק נראים מבוגרים ויודעים וחזקים.
בנקודה הזו, הם ממש לא.
וזה מפסיק לעבוד בנקודה הזו.
התרבות המערבית היא תרבות של צריכה.
כזו שמקדמת ערכים חברתיים של ״אם זה מתקלקל, מחליפים״. לתקן זה מאמץ, פשוט תקנה חדש״.
כזו שמבטלת ערכים חברתיים של ״יש ערך ליחסים ארוכים ומשמעותיים״. ״לתקן זה מאמץ, מאמץ משותף שמייצר קרבה ועבר משותף״.
וככה עם כל ריב, עם כל משפט שנצרב במח, נחרט בלב, עם כל אכזבה, עם כל הצטלבות מבט שמעביר ריק וזרות ואשמה.
נוצר פער.
כעס.
ריב.
אם רק.
היו יודעים שלפעמים התנועה ההכרחית בחיים היא עצירה. ועוצרים.
עצירה שהכרחית לקלף את הפחד כדי לגלות את הרצון. הצורך. שלהם.
עצירה שהכרחית להבין מה הם עוברים.
עצירה שהכרחית להגדיר במילים מה הם צריכים.
עצירה שהכרחית לעדכן מחדש את החוזה ביניהם.
עצירה שהכרחית להתמודד עם הכאב והמבט הזר שדוקר את הלב.
עצירה שהיא בעלת ערך רק כשהיא מגיעה כשהם עדין זוכרים איך זה מרגיש כשהם אוהבים.
אם רק.
הזוגיות שלכם במשבר?
זה לא משבר קטן.
זה לא יחלוף.
זה דורש עצירה – לשאול, לבחון, לבחור.
לבחור מחדש בזוגיות.