״שתמיד תהיה מאושר ושמח״ משאלת לב של הרבה הורים עבור ילדיהם.
בואו נבין משהו קריטי לגבי אושר.
כשהיעד בחיים שלנו הוא אושר או כשאנחנו מחזיקים בציפייה להיות מאושרים, כשאנחנו מתעסקים באופן אובססיבי בלהשיג אושר – יש סיכוי גבוה שמה שנקבל בחיים זה דיכאון.
למה?
אושר הוא לא יעד, אושר הוא תוצר לוואי.
כזה שמגיח לפעמים, אצל אנשים שחיים בהלימה לערכים שלהם, כאלה שיודעים להתגבר על קשיים, כאלה שיודעים לחיות בתוך חברה, שמוכנים לעבוד קשה עבור משהו שחשוב להם.
אומרים שילדים הם צופים מעולים ופרשנים גרועים.
כשאנחנו ההורים רוצים, מדברים, עושים הכל כדי שהילד שלנו יהיה תמיד מאושר, שלא יכאב לו, שלא יהיה לו קשה, הוא מפרש את זה כמסר הבא:
- שאפשר לחיות את החיים האלה כשאנחנו *רק* מאושרים, שמחים וצוחקים – פנטזיית חיי האושר הנצחי.
- שלהיות עצוב, מתוסכל, שלעבוד קשה, זה רע. זה נחות. זה אסור.
וככה אותו ילד קטן, שכל מה שרצינו בתור הורים הוא לעשות הכל, באמת כל מה שביכולתנו כדי שיהיה מאושר, גדל להיות מבוגר, שרודף אחרי אושר רגעי-שקרי ללא הפסקה.
ממש כמו סם, מחפש את מנת סם האושר היומית הבאה שלו שהולכת וגדלה – עוד חולצה, מכונית יקרה, בית גדול יותר, חופשה.
וככה אותו ילד קטן, גדל להיות מבוגר שצריך להיות מאושר. תמיד. כל הזמן.
ואז כשיגדל, ויפגוש קושי בזוגיות, אתגר משמעותי בעבודה, במקום לראות את זה כתהליך, כשלב בחיים שבו הוא צריך רגע להפשיל שרוולים, להתאמץ.
הוא ירגיש שהוא ״מוותר״ על האושר שהוא כל כך צריך. הוא ירגיש שהוא במקום רע. נחות. אסור. ויברח. לכיוון אחר. שוב. שיספק לו אושר רגעי-שקרי.
זוגיות חדשה.
עבודה חדשה.
בית חדש.
רכב חדש.
תחביב חדש.
לא מתוך רצון אלא מתוך פחד להפסיק להרגיש ולו לרגע אחד מאושר.
וככה הוא יישאר תמיד באותה מדרגה, לא יצליח לעבור לשלב הבא, יקפוץ מדבר לדבר ויפספס את ההבנה –
שאושר הוא לא יעד, שאושר הוא תוצר לוואי של חיים מלאי עשייה, משמעות, תרומה והתמדה.
הערך העצמי הוא ההבדל בין ילד שיהפוך לאדם מבוגר שיראה את החיים כהרפתקה ויצא אליהם בסקרנות, בפליאה, ובהתרגשות לבין ילד שיהפוך לאדם מבוגר שיצא לחיים דרוך, חרד, כזה שיקרוס מכל קושי או מכשול שיפגוש
״אין לי איזו מטרה לאימון, אני פשוט יודע שאני לא מאושר״.
משפט שחוזר על עצמו ממתאמנים.
משפט שמשקף אמונה פנימית שלהם על החיים שהם חיים.
כזו שגורמת להם לחיות לצד תחושה תמידית שהחיים שלהם לא טובים, לא מספיקים, לא שווים.
שהם מפספסים חיים שיש בהם אושר תמידי.
״כשאתה מאושר, איך זה נראה? מה אתה עושה?״
שאלה שהופכת את המושג הלא ברור הזה ״אושר לרשימה ברורה שאיתה הרבה יותר קל לעבוד.
זו הרשימה שהמתאמן גיבש:
1. אני פוגש חברים
2. אני עושה ספורט
3. אני לוקח את הבן שלי למשחקי כדורסל
4. אני נרשם ומסיים חצי מרתון
5. הקשר הזוגי שלי חוזר להיות קרוב ואינטימי, עם תקשורת ובלי ריבים
״קח מרקר וסמן מתוך הרשימה את מה שכבר עכשיו קורה בחיים שלך״
המבט בעיניים שלו היה מופתע כשהוא הבין שיש לו מה לסמן.
1. אני פוגש חברים
2. אני עושה ספורט
3. אני לוקח את הבן שלי למשחקי כדורסל, פשוט לא מספיק
4. אני נרשם ומסיים חצי מרתון
5. הקשר הזוגי שלי חוזר להיות קרוב ואינטימי, עם תקשורת ובלי ריבים
בסוף המפגש, כשביקשתי מהמתאמן הזה תובנה שהוא לוקח איתו, הוא ענה –
״כשאני בוחר להשתמש במושגים לא ברורים כמו אושר, אני בורח מלהתמודד עם מה שאני רוצה אבל מפחד ממנו. בסוף כל ה-אני לא מאושר, מסתכם בלשפר את הקשר הזוגי שלי ולרוץ חצי מרתון, שני דברים שכמו שאני רוצה אותם אני מפחד נורא מלהתמודד איתם״.
תובנות של מתאמנים זה פשוט דבר מרתק.
משפט אחד שחדר להם ללב במהלך שעה שלמה.
מוזמנים לאימון בנושא הורות שייתן לכם כלים מול הילדים שלכם, כלים שיחזקו את החוסן הנפשי שלהם ויעזרו להם ללמוד שיעור חשוב בחיים – שאושר זה לא יעד בחיים, זה תוצר לוואי.