מי אני?
אני נופר פייזר בת 36 מהרצליה. אני אשתו של רן (38) ואמא של אדם (5). יש לי תואר ראשון כפול במתמטיקה והנדסת תעשייה וניהול ותואר שני בחינוך.
אני האחות הבכורה במשפחה של 4 ילדים. הייתי ילדה מוצלחת כזו. מצטיינת. ממושמעת. סקרנית. ההצלחות הגיעו אלי בקלות.
מגיל צעיר הרגשתי שאנשים מצפים ממני.
מצפים ממני להמשיך לתחזק את ״ההצלחה״ הזו שהרגלתי אליה.
מצפים ממני לסיים בגרות בהצטיינות.
מצפים ממני להתגייס לצבא ולעשות שירות משמעותי. לצאת לקצונה.
מצפים ממני לעשות תואר ״נחשב״. להתברג בחברה טובה.
מצפים ממני להיות אשת קריירה. עצמאית. מכניסה. חזקה. לא תלויה.
עם השנים הבנתי שה״אנשים״ האלה הם אני. אני ציפיתי מעצמי. להיות מושלמת. כל הזמן. בכל תחום. וללהיות מושלמת יש מחיר.
אני זוכרת את היום שמדדתי את האוברול הלבן. הייתי בכיתה ה׳. ילדה. המוכרת נתנה לי מידה 36 והוא לא עלה עלי. הייתי מידה 38. אני זוכרת את תחושת העלבון והכישלון שליוותה אותי באותה שניה שהשפלתי מבט וקראתי לה בבושה ״אפשר בבקשה מידה גדולה יותר?״. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שלעולם לא ארגיש את התחושה הזו שוב. חזרתי הביתה והתחלתי דיאטה. זו הנקודה שהחל חלק משמעותי במסע של חיי שידעתי איך הוא מתחיל אבל לא יכולתי לשער לאן אגיע בעקבותיו.
הפרעת האכילה שלי שינתה צורה לאורך השנים.
למעשה רק לפני שנתיים נתתי לה את הכותרת ״הפרעת אכילה״. לפני, חשבתי שאני סתם שרוטה עם אוכל. כולם חשבו.
היא התחילה מאנורקסיה. עברה לאכילה כפייתית והיום התמקמה על התפר בין אנורקסיה לבולימיה. עברה לשנים יותר רגועות. חזרה בסערה לחיי.
הפרעת אכילה לא עוסקת באוכל היא עוסקת ברגשות וצרכים. ולכן כל מעבר כזה הוא שיקוף למקום שהרגשות והצרכים שלי תופסים בחיי. ביכולת או מדויק יותר לומר, אי היכולת שלי לקבל את כל סט הרגשות והצרכים שלי ולשהות בהם.
היום אני לא נראית אנורקסית אבל יש לי עדיין מח של אנורקסית.
התבגרתי יש לי כלים לנהל את המחלה. אבל היא עדין נוכחת בהם. אני תמיד אומרת שהיום היא מעין דגל אדום עבורי למורכבויות הרגשיות בחיי. כשהיא מרימה את ראשה סימן שהאיזון הרגשי שהגעתי אליו הופר. שעון מעורר כזה.
הפסיכולוגית שלי: שמת לב שהתחלת לומר ״אני סובלת מאנורקסיה״. בעבר נהגת לומר ״אני אנורקסית״. הבדל של מילה שמייצגת שינוי תפיסה.
אני משתנה. אני לומדת להיפרד מהפרעת האכילה.
